ראיון 2: עלקי דויטש

 

והפעם –

עלקי דויטש, מחברת הספרים: מצחיק בקושי, אח אחות וסוד, לפעמים חלומות וידה בצלחת, שמפתיעה החורף בשני ספרים חדשים מדהימים!

הכתיבה היא כלי מרתק במיוחד. מתי הבנת שהוא נמצא לך ביד?

אני חושבת שאת השאלה הזאת, לגביי, צריך לחלק לשתיים.

הכתיבה היא כלי מרתק במיוחד. תמיד חשבתי כך, אהבתי מאוד מאוד לקרוא והייתי קוראת כל אות שנקרתה בדרכי. אבל לא חשבתי שהכתיבה המרתקת הזאת קשורה אליי בדרך כלשהי. בילדותי אפילו חשבתי שאני די עילגת ולא ממש יודעת להתבטא.

קשה לי להניח את האצבע על תאריך או על תקופה מסוימת שבה גיליתי שהכלי קיים אצלי. זה קרה בהדרגה.

בגיל שלוש עשרה כתבתי סיפור, שלא התכוונתי בכלל לכתוב…

אחותי הקטנה הייתה צריכה סיפור למפגש של שמירת הלשון. היא רצתה שמישהו מהגדולים בבית יכתוב לה סיפור שתוכל להקריא במפגש, אבל אף אחד לא מצא את הזמן לעשות את זה. אחותי הגדולה אמרה לי: "אני אספר לך סיפור, ואת תכתבי אותו בשביל אחותנו".

היא הסבירה לי שאני לא צריכה להשקיע בזה יותר מדי, ולא מצפים ממני לכתוב כמו סופרת. רק שהרעיון של "לדון לכף זכות" יהיה מובן, והיא תשפץ את זה קצת אחרי הכתיבה שלי.

עשיתי טובה גדולה לאנושות, הקשבתי לסיפור שהיא סיפרה לי והתיישבתי לכתוב אותו. כשנתתי לה לקרוא מה שכתבתי, היא הייתה המומה. "את יודעת שלא זה הסיפור שסיפרתי לך!" אמרה לי, "את פשוט כתבת סיפור אחר, לא פחות יפה וטוב!"

המשפחה שלי הייתה מופתעת מאוד וחלקה לי הרבה מחמאות על הסיפור, אבל חשבתי שהם מתלהבים רק כי אני הילדה שלהם. כמה חודשים לאחר מכן הודיעה המורה לספרות על עיתון מחזורי, וביקשה שנשלח חומרים לעיתון. היא התעקשה שכל אחת תשלח משהו. לא היה לי נעים לעמוד מול בקשותיה החוזרות ונשנות, ושלחתי את הסיפור שלי.

אף אחת לא ידעה ששלחתי חומר, וכשחולקו העיתונים לבנות נדהמו חברותיי לגלות את שמי מתנוסס בראש אחד הסיפורים. אחת הכותבות הבולטות בכיתה שאלה בהלם: "מה, שלחת סיפור לעיתון?!"

המורה ענתה במקומי: "הסיפור שלה מיוחד במינו". זאת הייתה המחמאה הראשונה שקיבלתי מבחוץ.

בשנים שלאחר מכן השתעשעתי בכתיבת שיעורי בית בהבעה.

המילים היו בשבילי משחק. גיליתי שיש להן כוח, ושאני יכולה לעשות מהן דברים מעניינים. זה היה מרתק.

התגובות שקיבלתי גרמו לי להבין שכן, יש לי כלי ביד. עדיין לא הבנתי כמה הוא משמעותי.

רק מאוחר יותר, כשכבר עסקתי בכתיבה וראיתי את השפעת המילים שלי על אנשים, הבנתי שיש לי כלי ביד ושהכלי הזה מחייב מאד.

 

איך את בוחרת את הנושאים ואת העלילות של הספרים שלך?

אני מנסה לחשוב האם יש דרך אחת שבה אני בוחרת את העלילות של הספרים שלי, ומגלה שכל ספר וכל עלילה נבחרו בצורה קצת שונה. לא היה מכנה משותף לבחירת העלילה והגיבורים.

המכנה המשותף לכל הספרים שלי הוא שהם באים מהלב, מהיכרות אישית שלי עם הגיבורים או עם אנשים הקרובים לגיבורים.

רוב הסיפורים שלי נכתבים על בסיס סיפורים אישיים שאני מכירה מקרוב, סיפורים שאני מחוברת אליהם רגשית עוד לפני שנכתבו. זו הסיבה שאת רוב הגיבורים שלי אני מכירה מראש, והדמויות אינן מפתיעות אותי מדי במהלך הכתיבה. אני הרי מכירה אותן…

 

מה הרקע לספרים החדשים?

'כוכבית אחת שתיים' נכתב בעקבות ספרי הקודם 'אח, אחות וסוד'.

את הספר 'אח אחות וסוד' כתבתי כי הרגשתי שחסרה התייחסות לסוגיה של שיתוף הורים ומבוגרים בסודות שמציקים לילדים. הספר מעורר בילדים מחשבות על הסודות שלהם, ועל מה שהם מפסידים בגלל שמירת הסודות וחוסר השיתוף של מבוגרים בדברים שעלולים להציק. בחרתי בכוונה תחילה מציאות לא טראגית, כדי שהקוראים הצעירים יתחברו לרעיון ויוכלו להקישו בקלות לחייהם הרגילים, הנורמטיביים, הלא טראגיים.

הספר, שנקרא בשקיקה על ידי הורים ומחנכים רבים, פתח צוהר לעולם הילדים ובין השורות העניק למבוגרים האחראים כלים לשיתוף נכון, להקשבה בריאה ולפיתוח שיחה אחרי גילוי הסוד.

תוך כדי כתיבה שאלתי את עצמי: מה יהיה על הילדים שאינם יכולים לשתף את ההורים שלהם מכל מיני סיבות, ושלחלקם גם אין דמות חינוכית שהם סומכים עליה? החלטתי שהספר הבא יעסוק בילדים הללו.

ואז קיבלתי תגובות רבות מהורים, מבני נוער וממחנכים שקראו את הספר. כולם שאלו את אותה שאלה ששאלתי את עצמי. אמרתי להם שהתשובה תופיע בספר הבא, בעזרת השם. גם כאן בחרתי בעלילה אמיתית של אנשים שהכרתי, ושילבתי אותה בעלילה אחרת שקרתה לאנשים שהכרתי. גם כאן הרקע אינו טראגי, ולקוח מעולמם המוכר של הילדים, במטרה להקל עליהם להתחבר ולקחת את התובנות שרציתי שייקחו.

'כל בית צריך חלון' נכתב בעקבות הכובע הנוסף שלי: סומכת.

במסגרת עבודתי אני פוגשת נשים מקסימות מכל הרמות והסוגים. יש בהן נשים חכמות ממני בהרבה, נשים מופלאות באמת, מוצלחות ממני בכמה רמות, נשות הייטק ומתכנתות, שפונות לעזרתי בתחום ארגון הבית. במקביל אני פוגשת נשים אחרות שההתנהלות שלהן נחשבת לקצת פחות מהנורמה, אבל גם מהן אני לומדת ללא הפסקה.

הרגשתי שמישהו צריך לדבר עליהן, לספר עליהן לעולם ולגלות את הפנים האמיתיות שלהן: אימהות מקסימות ונשים מופלאות באמת, שמתמודדות בגבורה עם הקושי שלהן וגם עם השיפוטיות של החברה, שמגיעה לעיתים קרובות ללא הצדקה.

מהעבודה עם הנשים הללו למדתי שאין נורמליות קבועה אחת בעולם; יש הרבה נורמות. את הנורמות האחרות רציתי להביא אל הקוראות.