ראיון 3: ליבי קליין

אז מה, אדם קם בבוקר ומחליט שהוא כותב סדרה שהיא טרילוגיה?

לא. בכלל לא תכננתי לכתוב סדרה.

כתבתי את הספר הראשון, התחברתי מאד לדמויות שלו ואהבתי אותן. כשסיימתי את הספר הראשון, התחלתי לכתוב סיפור חדש. בחרתי דמויות חדשות והתקדמתי איתן. כשהיו לי כבר חמישה פרקים בסיפור החדש, שאלתי את עצמי, מי הן הדמויות האלה, בסיפור החדש? אני לא מכירה אותן ולא מספיק אוהבת אותן. אני מתגעגעת לדמויות של הספר הקודם.

הפסקתי לכתוב את הסיפור החדש וכתבתי ספר המשך לספר הראשון. באיזשהו שלב בעיצומו של הסיפור, גיליתי שיש לי כבר ספר של ארבע מאות חמישים עמודים, כך שאת ההמשך הוצאתי בספר נפרד. פתאום נהייתה לי טרילוגיה!

נפרדתי בליבי מהסיפור ומהדמויות, הודיתי להן מאד. לימדתן אותי לכתוב את הספרים הראשונים בחיי, היה נעים וטוב אתכן. היו שלום.

התחלתי לכתוב את הספר הרביעי, כשהמיילים הציפו את תיבתי בשאלות על עתידן של הדמויות מהטרילוגיה.

התגובות של האנשים עוררו אותי לחפש מקום בעלילה החדשה, להכניס אליו את הדמויות הישנות. כך יצא שרק בפרק העשרים ושלושה של הספר הבא בתור, הופיעו פתאום הדמויות הישנות בתפקידים חדשים, מותאמים לעלילה החדשה. הבאתי את רחלי ואת גיטי בלוי, ואז יואל נהיה הגיבור של המשך הסדרה, רחלי התחתנה עם ערבי וכך הם וכל משפחותיהם מתברגים במקומות שלהם לצד הדמויות החדשות, הם הופכים לשכנים ולידידים, מכרים קרובים ורחוקים, ממש נברא עולם שלם.

מהו הדבר שיוצר את החדשנות בסיפורים שלך?

אני חושבת שהדבר החדשני בספרים שלי הוא, שאת לא חייבת לקרוא את כל הספרים הראשונים כדי ליהנות מהספר שיש לך ביד. בתוך כל שלישייה, שהם ספרי המשך, צריך להכיר את הדמויות, אבל לא תחמיצי מחוויות הקריאה אם לא תעקבי אחריהן מהשלב הראשון שהן הפציעו לעולם. אם את רוצה להכיר את הדמויות לעומק, להבין מה עבר עליהם ברבות הימים, לדעת אילו תהליכים הן עברו, כדאי לך לקרוא מתחילה. מירי בלוי, למשל, הייתה בת שש בספר הראשון ועכשיו היא כבר אימא לילדים…

ואיך את לא מתבלבלת בתאריכים ובדמויות?

מאד מסודר לי בראש כל אחד לאן שייך, מה עבר ומה התפתח אצלו. זה לא מבלבל אותי בכלל.

יש לי גם רשימות מסודרות עם שמות, גילאים ותאריכים.

אם את רוצה לכתוב טרילוגיה, את צריכה לחשוב על עלילה חדשה לספר השני והשלישי, סיפור חדש לגמרי, עם מסר חדש ואז לבדוק איפה את יכולה להכניס את הדמויות הישנות לתפקידים שיכולים להשפיע על הסיפור. בצורה כזאת הכל מסודר בראש ואין בלבולים.

ואם דיברנו על חדשנות, אני חושבת שלכתוב את ההווה ולהפוך את הסיפור לחלק מהחוויה העכשווית, כמו קורונה, אסון מירון, מלחמה וכולי, זה גם חדשני והקהל מאד מתחבר.

ומה העניין של הטרגדיות?

אני לא כותבת טרגדיות לשם טרגדיות. אין לי אחוזים בחברות הטישיו. את הספר הראשון כתבתי בעקבות התמודדות אישית שלי, כדי לתת לאנשים כוח להתמודד ממקום של, איזה כוח התורה נתנה לנו, ואיזה כוח אדיר יש לאמונה, לביטחון ולשמחה. איך אפשר להיות בתוך הגיא צלמוות ולראות מאין יבוא עזרי. רציתי להשפיע את הטוב הזה בעולם. לתת כוח לכל מי שמתמודד.

קהל היעד המקורי הוא אנשים מתמודדים.

באופן טבעי המשכתי בכיוון הזה גם בספרי ההמשך. האמת היא שאני לא כותבת טרגדיות. אלה סיפורים שנראים לנו טרגיים, בעיניים של גלות ובעיני בשר ודם, אבל גם בגלות אפשר לברוא לעצמנו מציאות טובה יותר ואת המסר הזה אני מנסה להעביר לקוראים.  

ואנשים מתחברים. ספרי על סיפורים שחוזרים אלייך מהקהל.

דוגמה אחת, שחוזרת על עצמה. חברה התקשרה אלי ואמרה לי, את לא מבינה איזה בושות עשית לי. הייתי בירושלים, ברחוב שמגר. ראיתי אישה חסידית עם בעלה, שנראה חולה ויושב בכיסא גלגלים. בלי לחשוב, ניגשתי אליה ושאלתי, "נכון שאת אסתי וינפלד?"

תוך כדי דיבור תפסתי את עצמי, "מה קורה לך, אסתי וינפלד היא דמות מספר, לא דמות אמיתית!!"

האישה חייכה ואמרה לי, "אני לא אסתי וינפלד, ואת לא הראשונה שניגשת אלי עם השאלה הזאת. אנחנו כבר רגילים שאנשים קוראים לנו וינפלד."

קרה לך ששינית את התכנון המקורי בגלל תגובות של אנשים?

בהחלט קורה. אתן דוגמה אחת, הספר הראשון של 'אל תסתר' מסתיים בברית של התינוק, כאשר אביו חולה מאד וכולם יודעים שהוא בשבועות האחרונים של חייו.

התוכנית המקורית שלי הייתה לפתוח את הספר השני אחרי הפטירה של האב הצעיר, החיים שאחרי מותו וההתמודדות של האלמנה הצעירה. אפילו היה לי שידוך בשבילה.

אלא שאז קיבלתי עשרות פניות בכל מיני דרכים, הוא לא יכול למות, בבקשה. אל תתני לו למות. אנשים ביקשו את השם שלו לתפילה. כתבו לי 'הן קל כביר לא ימאס..' ותעשי איזה נס..

פנתה אלי אישה אחת, שבעלה היה חולה מאד והזדהתה עם הסיפור מאד מאד, ואמרה שקשה לה לחשוב שככה גם יהיה הסוף שלהם, למרות שהיא יודעת שלשם זה הולך. ואז חשבתי לעצמי- "מה עם תחשוב טוב יהיה טוב?" והחלטתי ללכת על זה. "נתפלל על הגיבור שלי, שיבריא וגם על בעלך."

"על בעלי כבר אין מה להתפלל," היא נאנחה, הסבירה לי שהמחלה שלו קשה מאד ונמצאת במיקום רגיש מאד, שאף רופא לא מסכים לנתח. בלי ניתוח אי אפשר להחלים מהמחלה.

"אין דבר כזה, השם גדול" אמרתי לה, "אני כותבת ואת מתפללת. למילים יש כוח."

תוך כדי כתיבת הספר, פנה אליהם רופא גדול מחו"ל ואמר שהוא מוכן לנסות. הוא היה מאושפז תקופה ארוכה, הדרדר למצב סיעודי, והסיפור היה נראה די אבוד. אבל היא לא הפסיקה להאמין ולבטוח, ואני ביחד איתה, ובניסים גדולים ועצומים הוא החלים, עבר שיקום ארוך והיום הוא בריא ומתפקד לגמרי, בחסדי השם.

איך את מרגישה עם זה?

מרגישה שזאת השליחות שלי בתור סופרת חב"דניקית, ושזה כוחו של הרבי. יש שלוחים שנוסעים למקומות רחוקים לחזק יהודים, אני כותבת סיפורים מתוך השליחות הזו.

בעלי אומר שהסוד של הכתיבה שלי הוא סוד בכתיב חסר. ס"ד. סייעתא דשמיא.

וסייעתא דשמיא זו שלחה אותי אל קולמוס, שהם עבורי כמו משפחה. הסייעתא דשמיא שלי היא גם שלהם.

הוצאת קולמוס הפכה עבורי למשפחה, במובן הפשוט של המילה. השמחות שלי הן השמחות שלהם. הם אפילו חותמים בברכה- מזל טוב ממשפחת קולמוס (:

תענוג לעבוד עם אנשים כל כך אכפתיים, כל כך ישרים, כל כך הוגנים וכל כך נעימים, כשמעל כל זה, הם מקצועיים ברמות על, מכל הבחינות.