ראיון 6: תמר מור

תמר מור, סופרת שתוך שנים ספורות כבשה את הבמה ונעמדה בשורה עם הסופרות הגדולות.😊

משפטים שנונים. ציניות שזורה בין המילים, גיבורי סיפור שאי אפשר שלא להתחבר אליהם.

איך התחלת? מה היה הספר הראשון?

השאלה למה קוראים ספר ראשון…

הספר הראשון ה'אמתי' שלי היה 'שישה עשר משולשים באויר', שעד היום אני אוהבת במיוחד.

אבל את הסטאז' הראשוני בכתיבה (חוץ מספרי קומיקס כיתתיים כמובן) התחלתי כבראי אז בהיותי  תלמידת סמינר. מודעה בעיתון ביקשה כותבות לספרי ביוגרפיה, ואני התנדבתי למשימה בשכר זעום… היום מדהים אותי הסכום שקיבלתי על הספרים, אבל זה היה ניסיון טוב.

 אחר כך כתבתי מספר ספרי קומיקס תחת שם העט ד. אבן חן, שככל הנראה לי ממשיכים עוד להימכר. (אורות בצפון וחומות של זהב, למי שמכיר)

השינוי הגדול היה כשעיתון המבשר נפתח, ונתן הזדמנות חדשה לנסות. שלחתי סיפורים קצרים, המשכתי בדרך מייגעת לסדרות קצרות, ומשם סוף כל סוף לסיפור בהמשכים על נושא שהיה אז חדש ולא מוכר – תסמונת אספרגר. ספרו על זה למישהו היום- מי לא שמע על הרצף האוטיסטי.

מאיפה מגיעים הרעיונות לסיפורים?

משמים, כמובן. אחד הדברים המדהימים הוא הרגע בו נופל הרעיון, רגע קודם לא היה שום דבר ופתאום יש סיפור.

לחפש איך מחפשים רעיון זה כבר נושא אחר. כמובן הרבה עבודה, המון מחשבה והתייעצות עם חברות יצירתיות. לעיתים קרובות העיתון היומי מספק רעיונות מעולים, ודווקא במסגרות הזניחות של עמודי האמצע. איפה עוד אפשר לקרוא, נניח, על שימפנזה שחלתה בקורונה, או מיסיונרים מתחזים שנתלשו מתוך ספרי הקומיקס אל המציאות…

מבחינת הבחירה של הרעיונות  – אני משתדלת תמיד לחפש נושאים חדשים ורעיונות שעדיין לא כתבו עליהם כדי לא לשעמם את הקוראים, ולמען האמת גם לא את עצמי.

מדהים להסתכל אחורה –

 לפני כעשר שנים כשהוצאתי את הספר 'אולי היא בתוכי', הוא היה בין ספרי הפנטזיה הראשונים למבוגרים בציבור שלנו, אולי אפילו הראשון.

אחר כך הוצאתי את פוצולופופום לילדים שגם הוא ספר פנטזיה. כתבתי על הכריכה האחורית המלצות והגדרתי את הספר כחלק מסדרת דמיון. חששתי שאנשים ייבהלו מהסגנון הלא מוכר.

והיום, לא הרבה שנים אחר כך, מדף הספרים כבר מלא וגדוש כל טוב ספרי מבוגרים וילדים, מדע בדיוני ופנטזיה, והחידושים רק גדלים עם הזמן.

אגב, מה שמעניין באמת הוא שלפני כמה עשרות שנים כן היו ספרי דמיון יפים כמו סדרות שונות בזרקור הישן ו'שביעיות באויר' הבלתי נשכח. איכשהו עם השנים הם נעלמו מהמדפים. כמה טוב שחזרו אלינו שוב, לטובת מי שאוהב את הסגנון.

יש שטוענים שקבלת רוח הקודש😊 כמו בספר 'מחר יהיה יפה' והתייקרות השוקולד, או בספר 'עיניים בגב' שפורסם בעיתון הרבה לפני שצצו הסיפורים על מרגלים איראניים.

ברור שבשביל כתיבה צריך קצת רוח הקודש…

היו לי באמת כמה קטעים נחמדים עם ספרים שבמידה מסוימת הגשימו את עצמם.

ב'לא חיפשתם אותי' היה ילד ששרד לבדו ביער העננים (גרסה מעודנת של האמזונס). מאז התפרסמו כמה וכמה סיפורים של ילדים שאכן שרדו לבדם ביערות, ואפילו באמזונס. אבל רובם היו ילידים בני המקום שיודעים להסתדר בתנאי שטח.

באמצע הכתיבה של 'עיניים בגב', שהגיבורה שלו חשודה בריגול לטובת איראן, פנתה אליי חברה וביקשה בדחיפות – תכתבי בסיפור הבא שזכיתי בפיס…

כשלא הבנתי על מה היא מדברת היא סיפרה שתפסו יהודי שריגל לטובת איראן. אז זו הייתה בשורה מרעישה, מאז כבר התרגלנו לתופעה למרבה הצער. אין כמעט יום שלא תופסים בו מרגל או שניים.

אלא מה, הסיפור לא היה חיזוי עתיד מוצלח אלא התבסס על סיפור קיים. הייתה זו אישה שסוכן איראני יצר איתה קשר וסיפר שהוא יהודי מאיראן, וכשהשב"כ תפס אותה לא היה פשוט להוכיח שהיא לא ידעה במה מדובר.

'מחר יהיה יפה' עסק בקקאו שהורד מהמדפים בגלל שהתברר שהוא רעיל. תקופה אחר כך הורידו את השוקולדים של עלית מהמדפים בגלל זיהום במפעל…

היה זה אירוע שציער מאוד את כל אוהבי השוקולד, בטח רוב הקוראים זוכרים אותו…

העניין הוא שבשביל לכתוב דברים שיש להם סיכוי טוב לקרות בעתיד, בד"כ אין צורך בנבואה אלא פשוט לקרוא חומר שמתעסק בדברים שכבר קיימים במציאות אבל נמצאים עדיין בתחילת הדרך.

אם, נניח, פורסם בעיתון שנערך ניסוי ראשון במכונית מעופפת, אם תכתבו אחר כך סיפור שבו הגיבור נוסע במכונית מעופפת, יש סיכוי טוב שתצדקו.

לגבי הקקאו, נניח, מי שקרא מאמרים על קקאו יכול היה לנחש כבר לפני כמה שנים שמחירי הקקאו עומדים לעלות בצורה משמעותית; וסליחה שאני לא ממש זוכרת למה.

רק מה – שכל זה היה נכון יותר לתקופה שלפני הקורונה. בחמש השנים האחרונות אפשר להגיד שהעולם ירד מהפסים, כך שמצד אחד כל דבר הזוי שנכתוב עליו יתקבל הגיוני, ומצד שני לא ממש שייך לנחש מה יקרה בשעתיים הקרובות.

(ארצות הברית תתקוף את טורקיה? תפרוץ מלחמת עולם שלישית? איראן תהפוך לחברה הכי טובה של ישראל? הכול יכול להיות.)

בהרבה מהספרים גיבור הסיפור הוא הדמות השקטה והאנונימית יותר, או לחילופין, זו שזקוקה לרחמים. מאיפה זה מגיע?

קודם כל, זה גם עניין של מקובלות כללית ו'אופנה' ספרותית. פעם בשביל להיות גיבור של סיפור היית צריך להיות חזק, יפה, מוכשר ומוצלח.

היום נפתחו אפשרויות דווקא לגיבורים בעלי בעיות. הספרים היום בחלקם הגדול עוסקים יותר בשינוי פנימי מאשר בהתמודדות עם דברים חיצוניים, כך שמתאים לנו דווקא גיבור עם בעיות שבמהלך הסיפור יצליח להתמודד מולן.

נקודה נוספת: בתחושה שלי – האנשים הרועשים, המדברים והחברותיים, הם אלה שבחיים האמיתיים זוכים למרכז הבמה.

ספר הוא הזדמנות לתת במה לאנשים שלא תמיד שומעים את קולם במציאות. זה מדהים, אגב, איך אותה גיבורה שתשב בצד בכל אירוע ואנשים יירתעו ממנה, יכולה להיות הגיבורה הכי אהובה בספר. רחלי מ'לא חיפשתם אותי', נניח, הייתה תמיד שקטה, שולית ואפילו מרתיעה חברתית.

במציאות של הספר היא תפסה מאוד, כי נכנסנו לתוכה וחווינו איתה את מה שהיא מרגישה.

גם במציאות, אם אנחנו פוגשים אדם עם לקות או עם קושי, אחרי שקראנו את הסיפור שלו אנחנו מתחילים להזדהות איתו ולשנות את היחס אליו – הוא כבר לא אלמוני לא נספר אלא בתחושה שלנו כבר פגשנו אותו…

בכל ספר שלך עובר הגיבור תהליך אמיץ, גם אם לא הרואי, אלא מחיי היום-יום. איזה מסר את רוצה להעביר בזה לקוראים?

אומרים שהחיים הם בית הספר הטוב ביותר, בעייתו שהוא הורג את התלמידים…

במציאות של החיים, אם אדם מוכן להזיז את עצמו כמובן, אין מי שלא יכול להסתכל אחורה ולגלות שהשתנה מאוד לטובה עם השנים. הניסיונות והעבודה העצמית לא הולכים לריק, בסוף הם מזניקים אותנו קדימה.

רק מה, במציאות, אפשר לעבוד שבעים שנה על  מידה אחת.

ובספר… הרי אי אפשר להתחיל כל ספר מגיל שבע ולסיים אותו בגיל שבעים ושבע.

לכן בספר אין ברירה אלא להתעלל בגיבורים ולתת להם עלילות מסמרות שיער כדי שקהל הקוראים לא ישתעמם חלילה. להתקיל אותם מכל הכיוונים כי אין להם ברירה אלא לגמור את התהליך בתוך מסגרת של ספר אחד (לפחות כל עוד לא מקובל לכתוב על גלגולים…)

כך מה שהקוראים עושים בחיים שלמים, עושים הגיבורים בשעתיים- שלוש של קריאה.

מה תהליך הכתיבה שלך – את כותבת לפי לוח זמנים קבוע או לפי השראה?

שאלה כואבת… כשכתיבה היא עבודה אין כל כך אפשרות לחכות להשראה. מה שכן, אני כותבת תמיד כמה סיפורים יחד, ומשתדלת לא להגיע לדד-ליין היסטרי. כך אני יכולה להתמקד כל פעם בסיפור שהכי מושך אותי כרגע.

קורה, כמובן, ששום דבר לא זז ואין דבר שעוזר חוץ מתפילה לרחמי שמים…

מהם הספרים הבאים המתוכננים לצאת לאור?

כרגע יש שני ספרי מבוגרים שמתפרסמים ב'לבית' וב'קטיפה'. שני הסיפורים שונים מאוד אחד מהשני.

הסיפור שמפורסם ב'לבית' ממשיך עם חלק מהדמויות של 'אני מהדורה מוגבלת', שאמור לצאת אי"ה לקראת החגים. הוא משלב היסטוריה והצצה לארצות הקרח. בסיפור שמפורסם ב'קטיפה' ישנה נגיעה של מדע בדיוני. הוא מתאר עולם בן ימינו שיש בו אפשרות לגבות זיכרונות ולהשתיל אותם מחדש, ועוד כמה סודות.

סיפור נוסף יתחיל להתפרסם בקרוב, אי"ה, ב'נקודות'; גם הוא לא שגרתי.

והפתעה לילדים דווקא – שולובולובום, המשך של פוצולופופום כבר בדרך. אפשר להתחיל להתאמן בהגייה…

יש לך תכניות לעתיד? רוצה לשתף קצת?

נראה שהשנים האחרונות לימדו את כולנו שאי אפשר לתכנן כלום… התוכנית הטובה ביותר שעל הפתח- משיח.