ספר 8 – חבורת תריג בתעלומת החלל

“הֵי! מָה קוֹרֶה שָׁם?” צָעַק דּוֹקְטוֹר סַמוּאֶלְס שֶׁהָיָה הָרִאשׁוֹן לִקְלֹט שֶׁדֶּלֶת הַחֲלָלִית מַתְחִילָה לְהִסָּגֵר בְּאִטִּיּוּת.
“מִישֶׁהוּ סוֹגֵר אֶת הַדֶּלֶת! רוּצוּ! מַהֵר! ר-וּ-צ-וּ!”
תַּרְיָג, יוּרִי ודּוֹקְטוֹר סַמוּאֶלְס הֵחֵלּוּ לְדַלֵּג בְּגַמְלוֹנִיּוּת לְעֵבֶר הַחֲלָלִית הָרוֹעֶדֶת, אַךְ צַעֲדֵי הָרִחוּף הָאִטִּיִּים הוֹתִירוּ אוֹתָם מֵאָחוֹר, בִּזְמַן שֶׁהַפֶּתַח נֶאֱטַם מוּל עֵינֵיהֶם הַמְּבֹעָתוֹת…
“לֹא, זֶה לֹא בֶּאֱמֶת קוֹרֶה!” צָעַק יִשְׂרָאֵל בְּפָּאנִיקָה. “שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ!”
“אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהַגִּיעַ אֶל הַחֲלָלִית לִפְנֵי שֶׁהַדֶּלֶת תִּנָּעֵל”, מִלֵּא קוֹלוֹ הַלָּחוּץ שֶׁל תַּנְחוּם אֶת הַקְּסָדוֹת. “תִּדְחֲפוּ אֶת עַצְמְכֶם בְּכֹחַ!
אָסוּר לָנוּ לְהִתָּקַע עַל הַיָּרֵחַ”.
“אֲנִי לֹא מַאֲמִין”, מִלְמֵל יוּרִי בִּבְהִילוּת. “שֶׁחֲלָלִית תַּמְרִיא בְּלִי אַסְטְרוֹנָאוּטִים? לֹא הָיָה דָּבָר כָּזֶה בְּכָל הַהִיסְטוֹרְיָה”.
“תַּנְחוּם, אַתָּה הֲכִי קָרוֹב לַחֲלָלִית”, צָעַק דּוֹקְטוֹר סַמוּאֶלְס בְּתַקִּיפוּת.
“תַּגִּיעַ לַדֶּלֶת וּתְנַסֶּה לַעֲצֹר אוֹתָהּ בְּכֹחַ!”
“אֵיךְ אֲנִי אָמוּר לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה?” תָּהָה תַּנְחוּם וְנֶעֱצַר מִתַּחַת לַחֲלָלִית. “הַמַּדְרֵגוֹת כְּבָר הִתְקַפְּלוּ פְּנִימָה וַאֲנִי נָמוּךְ מִדַּי”.
“תִּקְפֹּץ תַּנְחוּם, תִּקְפֹּץ!” שָׁאַג יוּרִי בִּתְגוּבָה. “כֹּחַ המְשִׁיכָה כָּאן הוּא שִׁשִּׁית מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. הַקְּפִיצָה שֶׁלְּךָ תַּזְנִיק אוֹתְךָ אֶל הַדֶּלֶת”.
תַּנְחוּם הִפְנִים אֶת הַדְּבָרִים, הִתְכּוֹפֵף מְעַט וְזִנֵּק אֶל-עַל…
כֻּלָּם עָקְבוּ אַחֲרָיו בְּמֶתַח וְרָאוּ אֵיךְ הוּא מְרַחֵף לְגֹבַהּ שֶׁל כַּמָּה מֶטְרִים וְנוֹחֵת בְּרַכּוּת בְּפֶתַח הַחֲלָלִית. הוּא הִצְמִיד אֶת רַגְלוֹ הָעֲטוּיָה בַּחֲלִיפָה לַדֶּלֶת הַנִּסְגֶּרֶת וּבְמַאֲמָץ רַב נִסָּה לַהֲדֹף אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה לִמְקוֹמָהּ.
“וּוּאַוּ! הִצְלַחְתָּ!” הֵרִיעַ יוּרִי. “אַל תָּזוּז תַּנְחוּם, תִּשָּׁאֵר לַעֲמֹד בַּפֶּתַח וְתַעֲצֹר אֶת הַדֶּלֶת בְּגוּפְךָ, אַל תִּתֵּן לָהּ לְהִסָּגֵר!”
“תַּנְחוּם, כָּל הַכָּבוֹד לְךָ!” צָעֲקוּ הַיְּלָדִים וּמִהֲרוּ לְזַנֵּק בְּעִקְּבוֹתָיו לְתוֹךְ הַחֲלָלִית כְּשֶׁיּוּרִי ודּוֹקְטוֹר סַמוּאֶלְס בְּעִקְבוֹתֵיהֶם.
“כֻּלָּם פֹּה?” שָׁאַל תַּנְחוּם שֶׁהַלַּחַץ שֶׁהִפְעִילָה הַדֶּלֶת עַל רַגְלוֹ גָּרְמָה לוֹ לִכְאֵבִים. “אֲנִי כְּבָר יָכוֹל לַעֲזֹב אֶת הַדֶּלֶת?”
גָּדִי סוֹבֵב אֶת רֹאשׁוֹ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה כְּשֶׁלְּפֶתַע הוֹרִיקוּ פָּנָיו. “רֶגַע! אֵיפֹה רוּבִי?”
“רוּבִי?!” נִבְהֲלוּ כֻּלָּם. “לְאָן הוּא נֶעֱלַם?”
מֵאוֹתוֹ רֶגַע, מָה שֶׁהֵחֵל בְּטִיסָה לֹא מְתֻכְנֶנֶת לַיָּרֵחַ, הָפַךְ לְמַסָּע מְלֵא סַכָּנוֹת בֶּחָלָל הָאֵינְסוֹפִי וְאִלֵּץ אֶת תַּרְיָג לְהִתְמוֹדֵד עִם גָּאוֹן מוּזָר וּמְרֻשָּׁע – בִּמְצִיאוּת חַסְרַת כֹּחַ מְשִׁיכָה.
וּבְכַדּוּר הָאָרֶץ, מִזְוָדָה שֶׁל רוֹפֵא גֵּאוֹרְגִּי מַצִּילָה בַּחוּר יְשִׁיבָה שֶׁנִּשְׁלַח לִמְשִׂימָה סוֹדִית, וּבְסוֹפָהּ נֶחֱשֶׂפֶת מְזִמָּה אִירָנִית לִפְגֹּעַ בַּחֲלָלִית ‘שַׁרְבִיט’…